במשך שנים אני עובדת עם ילדים, מתבגרים, סטודנטים ומבוגרים על נושא הלמידה. עם הזמן התרחבה אצלי משמעות המושג. אם בהתחלה ראיתי זאת כלמידה במשמעות הצרה יותר של המילה, כלומר למידה במשמעות של "לשבת ללמוד" כאשר אדם נמצא במסגרת למידה. כיום אני רואה למידה במשמעות של תהליכי ההתפתחות אותם עובר האדם במהלך חייו. בתהליכי למידה לאדם יש מטרות, יעדים, תכנונים, התנגדויות, פחדים, מחשבות שונות, הצלחות וכישלונות. אדם יכול ללמוד רבות על עצמו תוך כדי צפייה בתהליכי הלמידה שלו. לדוגמא: כיצד אני מציב לעצמי מטרות, עד כמה המטרות שאני מציב לעצמי הינן ריאליות, עד כמה אני מבצע את המטרות אותן הצבתי לעצמי?, מהם התירוצים אותם אני מספק לעצמי?. סוגיות נוספות אותן כדאי לבחון הן: כיצד אני מתמודד עם תקיעויות שיש לי בתהליכי למידה- התפתחות שלי? עד כמה המחשבות השליליות והפחדים משתלטים עלי? כיצד אני פועל להתמודד עימם?

 

 

גם אם נתייחס ללמידה במובנה הצר ביותר, גם כאן יש לנו הזדמנות אדירה למודעות עצמית. אני סבורה כי: "כמו שהאדם לומד ככה הוא חי". לדוגמא לומד שהינו טיפוס אקטיבי, דינמי, "צבעוני" בנשמתו וזקוק לגרייה רב ערוצית ועם זאת הוא בוחר לכפות על עצמו למידה קונבנציונלית "יבשה" ומשעממת. הוא הולך לפי המוסכמות שאומרות כי צריך "לשבת ללמוד" בשקט, לא לקום מהכיסא לאורך זמן, לכתוב הכל בהרצאות וכדומה, אך גופו, מוחו ונפשו מתקוממים והוא לא מסוגל באמת להצליח "לשבת ללמוד". על מנת ל"דרבן" את עצמו הוא אומר לעצמו שהוא "חייב לשבת" וכל פעם שזה לא קורה הוא מאשים את עצמו, דבר הגורם אך ורק להחרפת הדפוס. מה דפוס זה מלמד אותנו על הדרך בו אותו אדם בחר לחיות את חייו? עד כמה הוא מעדיף בדרך כלל לחיות ע"פ המוסכמות על פני הקשבה לצרכיו האמיתיים? עד כמה הוא מדכא את נפשו כדי "להיות בסדר".

 

דוגמא נוספת היא למשל אדם ששולחן הלמידה/עבודה שלו עמוס לעייפה בערימות של ניירות וחפצים. דפוס זה עשוי להעיד על דברים שונים: בלגן פנימי, עומס יתר, קושי לעשות סדר עדיפויות בחיים, קושי להבחין בין עיקר וטפל ועוד.